|
טוב, אם כבר פתחתם את הנושא הזה, הנה וידוי אישי, מונולוג נוקב ואמיתי על הסיפור האמיתי, למה אני לא מראה את פרצופי ברבים בזמן האחרון
זה התחיל עוד בשנות התשעים, למי שלא יודע אני נושק ממש בקרוב לגיל 29,ההתחלה הייתה מיינסטרימית לחלוטין, לפני הצבא הייתי מקשיב לאם טי וי כמעט כמו כולם ופה ושם הייתי מאזין לפיאוקו ולרוברט מיילס שהם היו בעצם האומנים הראשונים האלקטרונים שגיליתי
אני זוכר שבגיל 16 הסתובבתי עם בני דודים שלי והם אמרו לי שהם הולכים למסיבות האוס, לא ידעתי מה זה האוס חוץ מזה שהתרגום שלו מאנגלית זה בית
אפשר להגיד שבצבא בעצם התחיל אצלי כל העניין הזה עם האלקטרוני, גיליתי לראשונה את טייסטו דרך חבר שהביא לי לשמוע את מג'יק 1 ובשבילי זאת הייתה הארה, כאילו גיליתי משהו מהפנטזיות, משם ככל שהזמן עבר התאהבתי במוזיקה הזאת ועד היום להוציא את החברה שלי, היא האהבה הכי גדולה שלי
זה מצחיק להיזכר אבל ארמין ואן ביורן, זה שכולם כולל אני מהללים אותו, היה הגיבור שלי עוד בשלהי שנות התשעים שאז בקושי הכירו אותו, בזמן שהוא שיחרר את בלו פיר וקמיוניקיישן, מאז היה לי חלום להיפגש איתו ושיגיע לארץ, הוא היה האליל שלי, כמה שנים אחרי זכיתי להכיר אותו אישית ואף לראיין אותו מספר פעמים
אני חייל ואלנבי 58 היה המועדון שכולם נהרו אליו, באותה התקופה היה ברשותי תעודת עיתונאי, כתבתי עבור מקומון עירוני על חיי הלילה וזו הייתה הכניסה שלי לעולם הקלאבינג, ככה זכיתי לראות את טובי הדיג'ייס שהגיעו אז, סאשה, פול ואן דייק, דיפ דיש, פארקס אנד ווילסון והשיא היה כשכתבתי למגזין הנחשב ניוזיק במשך שנתיים וראיינתי את טייסטו למגזין, זו הייתה הפעם הראשונה שלי באומן הירושלמי והפעם הראשונה שראיתי את טייסטו, זה אחד הערבים שאני אקח איתי לכל החיים
עברו עוד שנתיים וביקרתי באינספור מועדונים ואז החלטתי לעבור מאשקלון לת"א העיר הגדולה ומאז במשך הארבע שנים שגרתי שם, זה היה נוהל קבוע, רביעי אני במוב, חמישי באומן או בטי אל וי וימיי שישי אני בפטיש, צברתי פז"ם וחוויתי את החוויות הכי גדולות, ראיתי את מיטב הדיג'ייס, נפעמתי, נדהמתי וככה בבום אחד, אחרי כמה שנים החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה ויחד עם לדלל את חיי הלילה שלי כי זה פשוט לא היה זה
עדיין, כשארמין ופרי היו מגיעים לארץ השתדלתי לא לפספס אבל להוציא אותם, לא ראיתי אף מסיבה שהיה שווה ללכת אליה, כל האלקטרו שהתחיל להציף את המועדונים וכל השינויים שרוב הדייג'ייס האהובים עלי עשו בסגנון שלהם, כל המרכיבים הללו ועוד כמה אחרים נתנו לי להבין שהייתה תקופה מדהימה, ראיתי הכל, טעמתי מהכל אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה
עם כל זה החלטתי שיש דבר אחד שלעולם אני לא אמאיס על עצמי וזה את האהבה למוזיקה שאני אוהב ואהבתי תמיד
היום, להוציא את ארמין וטייסטו, יש רק דיג'י אחד שבשבילו אני אסע גם לחו"ל, זה הדיג'יי היחידי שבאמת מרגש אותי וזה מושיק שמה לעשות, אני באמת מטורף עליו כבן אדם וכיוצר, הרווחתי לא רק מוזיקאי מדהים אלא גם חבר טוב שתמיד נעים להיות בחברתו
כן, אם ארמין יגיע או דיג'יי ברמה שלו, כמעט מאה אחוז שאני אהיה שם כל עוד לא תיהיה בעיה בדרך, לגביי השאר, זה פשוט לא זה
מקווה ששרדתם לקרוא את המגילה ואולי זה נתן לכם להבין למה אני לא מראה את הפרצוף שלי
רק טוב, יוחאי
|
